מפרשים:
3 עפ”י כתב יד קופמן
4 נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין – של ישראל ממקום למקום – החשש שהנוכרי בסתר ניסך מהיין. הכדים סגורים ובשלב זה לא נאמר אם הם חתומים. אבל מההמשך ברור שהם חתומים. חתימה היא הנחת טיט רק בלתי צרוף על פי הכד, הטיט מתקשה וסותם את הכד. פתיחתו היא שבירתו, אי אפשר לתקנה, אלא על ידי הנחת טיט חדש וייבושו תהליך שלוקח כמה שעות. ניתן גם לפקוק את הכד בפקק ממש עשוי חרס, וכדי למונע חדירת אוויר לחתום את פי הכד בטיט כמו בסתימה פשוטה איור 41. אם היה בחזקת משתמר – אין צורך ממש לשמור על הנוכרי כל הזמן אך צריך ליצור מצב שהנוכרי יודע שאין לו פנאי לנסך ממש שכן כל רגע עשוי היהודי להופיע. מותר, ואם מודיעו שהוא מפליג – אם היהודי אומר לנוכרי שהוא הולך לזמן רב, מוגדר. כדי שישתום ויחתום ויגב – זמן שדי בו לנוכרי כדי שיכין פקק חדש, יחתום אותו והטיט המשמש לחתימה יתייבש כלומר כמה שעות, אסור להשתמש ביין והוא חשוד כיין נסך. רבן שמעון בן גמליאל אומר כידי שיפתח – את המגופה הקיימת ויגוף – ימרח טיט חדש כפקק ותיגב – הסתימה תתייבש כדי שבעל הבית לא יזהה את פתיחת הכד. מה ההבדל בין שתי הדעות? ההבדל באורך הזמן הוא מזערי ובלתי ניתן למדידה. פרק הזמן הארוך נדרש להתייבשות. נראה לנו אפוא שתנא קמא מדבר בפקק מוכן. פתיחתו היא פעולה פשוטה וקצרה, סגירתו פרק זמן זעיר ובלתי נמדד ומה שלוקח זמן היא החתימה ובעיקר ייבוש החתימה. ואילו רבן גמליאל מדבר בפקק מאולתר, שיש לשברו ולמרוח סתימה חדשה.
5 בתוספתא ניסוח אחר של עמדת רבן גמליאל: "...אמר לו ר' יהודה והלא השתם ניכר בין למעלה בין למטה אלא כדי שיפתח שיגוף ותיגף" פ"ז הי"ג. האפשרות של חתימה איננה מופיעה בתוספתא שם. בתלמודים עולה אפשרות זו והם מסבירים את התוספתא שם בחותם
6 אחד. אבל מרכיב זה איננו מופיע שם. הברייתות סותרות אפוא את משנתנו. בבריתות גם ראינו סדרת עמדות חולקות על המשנה משנת בר קפרא.
7 השיקול ההלכתי במשנה מנוסח כ'חזקת המשתמר'. זה ניסוח של הנימוק גם במשניות יא-יב בפרק הקודם. אלא ששם לא נדרשה המשנה למינוח המשפטי שבמשנתנו. ברוח המשנה מהלכת גם התוספתא כאן: "המשלח חבית של יין ביד כותי, ושל ציר, ושל חומץ, ושל מורייס, ושל שמן, ושל דבש - ביד הגוי. אם היה מכיר חותמו ושתמו, מותר. ואם לאו אסור. יין אצל גוי השתם אסור משום יין נסך. אבל הציר והמורייס והשמן והדבש אם ראה אותן גוי שמנסכן אסורין, אם לאו מותרין" פ"ז הי"ד, עמ' 472. אם כן באופן כללי ניתן לסמוך על החותם ולהניח שלא נפתח, כמשנה. אם מדובר בסתם סתימה שאיננה חתומה בחותם המעיד על כשרות, אי אפשר סתם לסמוך על החותם, אולי הוצא מעט יין מהכד והיין נוסך, ולאחר מכן נסתם הכד מחדש. במקרה כזה ביין נסך צריך לחשוש, אבל ביתר המוצרים אין צריך לחשוש, אלא אם כן ראו במפורש שהנוכרי משתמש במוצרים לעבודה זרה.
8 ההבדל בין יין ליתר המוצרים הוא שחשש הניסוך ביין גדול. סתם מוצר איננו מוקדש לאל, מה שאין כן ביין.
9 הברייתא בתוספתא מחדשת חשש של ניסוך גם במוצרים שאינם יין. כפי שהקדמנו במבוא אכן בסעודה ניסכו כל מזון נוזלי אך עיקר הניסוך ביין. ברור שבמשנה זו יין אסור הוא יין נוכרים ולא רק יין שיודעים בוודאות שנוסך. אגב כך שומעים אנו על נימוק נוסף לאיסור מורייס, ציר, דבש וכדומה.
10 לעיל, אגב הדיון בסיוע לעבודת נוכרי קבעה התוספתא "אבל בוצרין עם הגוי, ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות. דברי ר' מאיר, אחד חדשות ואחד ישנות. מסייעין אותו עד שנתעלם מעיניהן, נתעלם מעיניהם יעשה יין נסך" פ"ז ה"א. התוספתא לעיל כתובה בשפה הלכתית שונה, יש בה הבחנה בין חביות ישנות ספוגות יין נסך לחביות חדשות. וכן הוסיפה פרט נדרש "נתעלם מעיניהם". איננו אומרים שהברייתות חולקות, ובהחלט ניתן ל'תרץ' את הסתירה. אבל הן כתובות בשפה הלכתית שונה.
11 עוד בתוספתא למשנתנו "פרואר שישאל וגוי כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב מותר מפני שבחזקת המשתמר" פ"ז ה"י, עמ' 472. 'פרואר' הוא פרבר מבנה מחוץ לעיר, או אולי פרוזדור, ושוב העיקרון הוא שהנוכרי חושש שכל רגע יבוא בעל הבית היהודי, ויראה אותו גונב מיינו ומנסך. וכן "המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך, אף על ששהיו לזמן מרובה, הרי זה מותר. ואם הודיעו או שנעל עליו פונדוק אסור" פ"ז הי"ב, עמ' 472. גם כאן כל זמן שהנוכרי חושש שישראל יבוא פתאום היין בחזקת המשתמר, ואם היהודי מודיע שייעדר לזמן רב, היין נחשב ליין נסך. אין אמון בנוכרי, ומייחסים לו כוונת זדון לנסך יין שאיננו שלו. אך אין מייחסים לו נכונות להסתכן.
12 הדימוי של הנוכרי במשנתנו ובתוספתא הוא של הנחות בכוחו, שאיננו נוטל סיכונים, בעל כוונות זדון, אך לא מוכן להסתכן בשביל עקרונותיו. אין זה כתוב במפורש, אך מן הסתם התאווה לנסך איננה נובעת מפרץ של יצר דתי חזק, אלא מכוונה להזיק. לו היה רצונו לנסך רק מסיבה דתית, היה מנסך מיינו, ובאין לו יין אחר היה מוכן להסתכן. אנו מציעים לראות את המשנה גם על רקע של יחסי רעות מסוימים בין עובדים בני דתות שונות.